מ י כ ל ג ו ב ר י ן 120 הנשקף מצילום צהוב, עם אותו בלב רועם, והבהלה מחשיכה את מראה הילד עיני שקד מלוכסנות מעט . מחייך מתחת לשיער חלק בהיר, מסורק לצד, לבוש במכנסיים קצרים עם כתפיות . עומד בזקיפות בוטה ומבוישת כאחת . מביט בי ישירות, בתנועת פה קטנה, של חיוך או ריכוז, לפני שאמהר בדפיקות לב לטמון את האלבום בחזרה . בפנים מוארות, "את מארֶק הייתי מוציאה בשלג על אימאשביבי מילים של מזדעזעת, אבל הייתי מלבישההיתה המרפסת, שינשום אוויר צח . המטפלת " . מוגל-הייתי מביאה גוגלמארֶק" או בקול רך, עוטף, "ל . טוב ומוציאה-אותו טוב מבלי שאדע מהו המאכל עם אותו שם משונה, או שאשער באילו נסיבות את פניו אימאאִתהלקחה, "מביאה" אותו . וכשנפטרה אימאיתהה אימתניות החיים בה, את תנועותיו, את התפרצויות הבכי שלו, והצחוק . מארֶקשל . רוכנת גם אליו אימאועם זאת, הכרתי אותו . מקרוב . דחוקים יחד בחיקה של כשהתכופפה לעריסה שלי, שרה בקול הזהב המותך שלה לשנינו בשפה הזרה די כצל . הבן שלה, אהה, קוֹדְקי דְוָוה . . . אַי לי לוּ לי, לי לו לה . מגיח לצִלי, אה " . . שנים . מבלי שאעז אפילו להגיד "אחי אימא . הילד האהוב של רגינה ושל גוטק לאוב, ב...
אל הספר