א ה ר ן א פ ל פ ל ד 24 לא פלא שאני לא זוכר דבר מאותו מסע ארוך . אכלתי ממה שחילקו, נכון יותר ממה שנשאר . אלמלא הצימאון, ספק אם הייתי קם לחפש פרוסת לחם . הצימאון שינה- עינה אותי לכל אורך הדרך . אם נשאר לי בכל זאת זכר מה ממסע שיכור שלגדותם כרעתי על ברכי וגמעתי את מימיהם . המים הצונניםהם הנחלים – זה כיבו לשעה את הבעירה שבתוכי, אך לא לזמן רב . הצימאון המשיך לענות אותי . הפליטים נשאו אותי ותמכו בי . לפרקים נשכחתי ומישהו נזכר בי ובא לאסוף נדמה לי שאני עוד באותה לעתים אותי . גופי זוכר את הטלטול יותר ממני . שיכה, נוהה או נישא . מה שארע לי באותם ימי שינה לא אדע כנראה לעולם . ח מדי פעם אמנם חוזר אלי קול שדיבר אלי, טעם פיסת לחם שנדחפה אל פי, אך מלבד זה רק אופל . 3 : םסיפור חיי : אקרא את קטע הפתיחה של מיכל גוברין חמקמק, הדפים שלפנינו הם פרקי זיכרון והתבוננות . הזיכרון שלנו הוא ר מה שהוא בוחר לנצור . איני בא לומר שהוא נוצר רק את הטובסלקטיבי ונוצֵ והנעים . הזיכרון, בדומה לחלום, נוטל מתוך הזרם הסמיך של המאורעות פכים של מה בכך, גונז אותם ובשעה מסוימת מעלה לעתיםפרטים מסוימים, ו ו משמעות . אותם . כמו החל...
אל הספר