314 דנה אמיר אחד הטיעונים המוכרים בהקשר של המתח בין פסיכואנליזה ומחקר מונחה ראיות קשור במעבר שהחקירה האמפירית תובעת מעולם פנימי לעולם חיצוני . הפסיכואנליזה עוסקת במיפוי העולם הפנימי . היא אמנם מכוונת את זרקור ההתבוננות שלה אל הזיכרון - אך רוב הזמן היא עסוקה באופן שבו זיכרון זה מובנה על ידי הסובייקט הסינגולרי, ופחות במופעיו העובדתיים, ההיסטוריים . המדע האמפירי מבקש מעצם טבעו לתרגם אובייקטים פנימיים לנתונים חיצוניים וברי מדידה . הבקשה הזאת איננה מובנת מאליה לפסיכואנליזה, לא רק מכיוון שהמושגים הפסיכואנליטיים הם אובייקטים קשים מאוד למדידה, אלא גם מכיוון שלפסיכואנליזה ישנה התנגדות אינהרנטית, התנגדות מובנית מהותית, לידיעה במובנה האמפירי . עניין זה מרתק במיוחד מאחר שהפסיכואנליזה, בחלקים נרחבים שלה, מצהירה על החתירה אל האמת כעל מטרה . למרות ההצהרה הזאת, כל ניסיון לתרגם את האמת הנחשקת הזאת ל"מה שצריך להוכיח" - או ל"מה שניתן להוכיח" - מעורר את התנגדותה . אחד ההסברים האפשריים להתנגדות זו הוא שתורה שהחלה מן הלא-מודע ונסמכת על הלא-מודע כעל המקור העשיר ביותר שלה איננה יכולה להסכין עם ההפיכה של הלא-מ...
אל הספר