לו ְוומר מוי באומא 135 רק היה גדל בסביבה הנכונה . וביציאה מההרצאה, לקלוט בזווית העין את החדר של עובדי התחזוקה, ולהביט בהם ולראות כמה הם דומים יותר לאבא שלי ולדודים שלי מאשר למרצה ההוא על הבמה . וברגע שהבנתי איפה אני אל מול הסביבה החדשה, ברגע שהבנתי את המציאות החברתית שנקלעתי אליה, ברגע שפקחתי את עיניי, לא יכולתי לעצום אותן עוד . הן נשארו פקוחות לרווחה . אני זוכרת את עצמי מתהלכת באוניברסיטה, עיניי סוקרות את שמות הבניינים והכיכרות, ואת שמות התורמים הגדולים, וחולמת שיום אחד תהיה כיכר עם השמות שלנו, אולי ספרייה על שם שרה בובליל ז"ל, סבתי היקרה והצדיקה שגמעה ספרים עוד בטוניס, אולי חוג לכלכלה על שם חמי, שמעון כחלון ז"ל, שהצליח לכלכל את ילדיו כנגר בעיר העתיקה בבאר שבע וידע לחשב ולתמחר מהר יותר מכל אקסל . או אולי בניין ללימודי שפות על שם סבי, חזקיהו כהן ז"ל, ששילב טוניסאית עם ערבית ועברית ואיטלקית וצרפתית, תוך כדי שעבד כפועל ניקיון במפעל צינורות . אבל באוניברסיטה אני מבינה שיש ידע נחשב ויש ידע שנטמן עמוק באדמה . הידע המערבי במדינה המזרח – תיכונית שלנו העפיל לפסגה ועל פיו יישק דבר, ההצלחה היא מ...
אל הספר