126 יליי וין ןור לו : 'למה אתה קורא להן פרחות ? הן סטודנטיות מצטיינות לתואר שני . '" עכשיו נפל לי האסימון . מדובר בי . אני הפרחה . ד"ר שחורי מסתכל עליי ורואה פרחה . אותי . אני הפרחה . היא המשיכה לחזור על חילופי הדברים, עדיין נרעשת, אבל אני כבר לא הקשבתי . הראש הלם . לא האמנתי . אני, שהייתי משוכנעת שהמראה שלי כל כך רציני, שהאמנתי שאף אחד אף פעם לא יחשוב עליי כעל פרחה, אני הפרחה . הראש עדיין הסתובב . כך רואה אותי ד"ר שחורי ? איך זה יכול להיות ? הוא תמיד כל כך נחמד אליי . נזכרתי איך הוא חייך אליי בחביבות במסדרון הבוקר, כשהגעתי למשרדה של המנחה . מהצד השני של הטלפון היא המשיכה לדבר, נסערת, אבל אני מזמן כבר לא הקשבתי . פברואר 2008 הסמסטר הסתיים . לסטודנטים שלי יש בחינה באודיטוריום בבניין תשע . אני ממהרת להגיע לאולם הבחינה כדי להרגיע ולאחל להם בהצלחה . משגיחה מבוגרת, אישה מזרחית בת שישים לערך, עוצרת אותי, חוסמת בגופה את הפתח . "את לא יכולה לעבור, יש כאן בחינה . " "אני יודעת," אני מחייכת אליה, "אני המרצה . " "חשבתי שאת סטודנטית כאן . את נראית כמו הסטודנטיות," היא עונה בחיוך מתנצל ומוסיפה, "בכל...
אל הספר