אליו אילןוס אלו לּוילֶ יובןיא 81 החוויה האישית והקולקטיבית נשזרו זו בזו . היא מזכירה את החוויה שלי כנער, כשהייתי פוגש חבר'ה תל – אביביים בנוער העובד והלומד או מדצ"ים, שלאחר שיחה קצרה היו נוהגים לומר לי : "ת'אמת, אתה לא נראה שדרותי . " לרגע אחד נהניתי מתשומת הלב המיוחדת שקיבלתי מלשכת הנשיא, וכמוה מכך שלא נראיתי שדרותי . אולם כמה דקות אחרי כבר החלו מחשבות טורדניות לנקר במוחי — כיצד ייתכן שבאוניברסיטה של למעלה מעשרים וחמש אלף הסטודנטים אני היחידי משדרות ? ! כיצד ייתכן שבכל המוסד הענק הזה אין אפילו עוד אחד בצלמי ובדמותי ומתבנית נוף מולדתי ? ! מבחינתי עד היום זה בלתי נתפס . את התואר הראשון שלי התחלתי בשנת 1998 בהמתנה מורטת עצבים לפתיחת שנת הלימודים, שהתעכבה בשל שביתת הסטודנטים, שנמשכה כחודשיים . חזרתי כמה חודשים לפני תחילת הלימודים מהטיול הגדול במזרח כדי להכין את עצמי ללימודים אקדמיים פיזית וגם נפשית, בכל זאת הילד הראשון במשפחה שמתחיל ללמוד במערכת ההשכלה הגבוהה . אף שבהודו למדתי להתייחס לזמן קצת אחרת, ההמתנה נראתה לי כנצח . עם אווירת הניו – אייג' שבאתי ממנה וההבנה שצריך להקשיב לסימנים, ההמת...
אל הספר