אורנה קסטל 92 הרחובות, הבתים, האנשים : הרזון המוגזם, המבט המיואש מרעב בעיניים, ההזנחה, הגופות העירומות המוטלות ברחוב באין מפריע שמבט העוברים ושבים מבקש להתעלם בכל כוחו מקיומן — והשנייה מבוימת על ידי צוותי הצילום הקדחתניים . אולם קיימת רמה נוספת — הרמה של מראית העין, של הדימוי . זוועת הסרט מוליכה אל המחשבה כי באשר לשאלה מה קדם למה — הצילום או השואה — לרגע אפשר להאמין שהצילום הוא שקדם ; שעידן ראשית הקולנוע וההתפעלות מהרעיון הקולנועי החדיש הביאו את היטלר, חובב המצלמה, ליצור יצירה כדי לצלמה . זהו רעיון ז'יז'קיאני מוכר : הדמיוני — הפיקציה — מקדים את הממשי ; או אין ממשי יותר מהדימוי . ובניסוח אחר : הדימוי הוא הממשי ) ז'יז'ק, 2002 ( . לזמן מה אתה יכול להאמין לכך — הרי הכול קורה כדי שיצולם וייראה ; לא לשם מטרה שהצילום עתיד לממש, לא כדי להסביר או להציג דברים מצד כזה או אחר, אלא הדבר כולו נועד למטרה אחת : הצילום כשלעצמו — הקולנוע . הרעיון הזה עולה בעת הצפייה בארכיון הגנוז שטמונים בו אין – ספור גלילי צלולואיד . השואה התרחשה כדי שתצולם . אם עוד סרט העוסק בשואה יכול להוליד מחשבה כזו — הרי שנעשתה כא...
אל הספר