עודד מנדה - לוי 10 דומה שההבחנה נתמכת גם בדרך הביטוי הלשונית . ברור שהצירוף "אהבה לַמקום" סביר הרבה יותר מהצירוף "אהבה 1 התנועה של לַמרחב", המצטייר כבלתי ממוקד במידה רבה . דמויות וגופים בעיר הגדולה מתוארת כ"תנועה בַמרחב", צירוף שאינו ניתן להמרה בצירוף "תנועה בַמקום", שבאופן פרדוקסלי מציין את ההפך הגמור מתנועתיות, ולמעשה מבטא פעולה סטטית של כמעט דריכה במקום . המילה "מקום" נתפסת בצירוף מילה המסמנת תנועה ( הליכה, צעידה ) דווקא כהיעדר תנועה, כמסגרת קבועה ומצומצמת שאינה מאפשרת כל ניידות בתוכה . ריבוי המשמעויות הוא תוצר של תהליכים בתולדות האידיאות, שהביאו להבחנה עקרונית בין מרחב מוחש בעל אופי מוגדר וקונקרטי ( במובנים מסוימים קרוב ל"מקום" ) לבין מרחב בלתי מוחש המושתת על עקרונות של סדר, של היעדר סופיות או הפשטה . סקירה התפתחותית קצרה של המושגים "מרחב" ו"מקום" פותחת במושג המרחב של דמוקריטוס ( בערך 460 - 370 לפנה"ס ) , 2 שלפיו המרחב אינו אלא התפשטותו האינסופית של הרִיק . הניגוד החריף ביותר למושג המרחב של דמוקריטוס הוא זה של אריסטו ששלל, כמאה שנים מאוחר יותר, את קיום הריק והגדיר את ה"מקום" כשִטחם...
אל הספר