יוחאי אופנהיימר 172 של הבניית האיבה כטבעית . במובנים רבים, כיום, זוהי קטגוריה המומצאת מחדש כחלק מפוליטיקת הזהויות בישראל . שימוש בקטגוריות ‘אסרטיביות' לשם מחאה חברתית, תרבותית ופוליטית אינו יוצא דופן . [ . . . ] שימוש מתריס ולא בינארי זה מהווה אסטרטגיה פוליטית המשבשת את תהליכי המחיקה וההכחשה המאפיינים את פוליטיקת הזהויות הישראלית ומאפשר את שיבתו של המודחק, ועמו את היתכנותו של דו – קיום יהודי – ערבי ( חבר ושנהב 2011 : 71 ) . עמדה זו מתבססת על ההנחה כי התרבות ההגמונית לא עשויה להפריד את המזרחים לחלוטין מערביותם, וכל הכחשה של אזורים שבהם לא ניתן להפריד בין יהודים לערבים פועלת באופן דיאלקטי להנכחתם מחדש, כלומר לא ניתן לנתק את הדיון בזהות היהודית – ערבית מההקשר הישראלי 1 כפי שאין ההיסטורי – פוליטי אשר תבע ועודנו תובע את מחיקת הערביות, להתעלם גם מאפשרויות ההיזכרות מחדש או ההנכחה של מה שנמחק באופן חלקי . אם ישנם יוצרים ואינטלקטואלים מזרחים רבים אשר אינם מוכנים לקבל על עצמם קטגוריה זו, הרי שההימנעות הזו נובעת, בין השאר, מכך שמדובר רק ב"אופציה שמסמנת את קו האופק המדומיין של כולנו" ( מחלב 2005 :...
אל הספר