שירה מזרחית 67 שירתו של בן הראש מציגה תפיסה חדשה של מרחב . היא מעיזה להחזיר לספרות העברית את העיסוק במשמעות הדתית מיסטית של ירושלים, לאחר שהכתיבה על ירושלים בספרות הישראלית עברה תהליך של חילון . שירי עמיחי הם דוגמה לכך : ירושלים לדידו היא מקום מפגש אקזוטי, בין שלוש הדתות, בין תרבויות שנלחמות על השליטה במקום, בין עבר להווה, אך אין היא מסוגלת לעורר משמעות דתית שהמשורר מאמין בה . ואילו בן הראש שמקדיש את הקובץ שירת סוף העולם לחווייתו הדתית ( בן הראש 2006 : 95 - 149 ) מאמץ סמלים יהודיים מרחביים אשר איבדו את הלגיטימיות שלהם בתרבות הישראלית . שיריו שעוסקים בבית המקדש מתארים חוויות של התגלות אגב דחייה חד – משמעית של כל קונוטציה פוליטית אקטואלית : "יֵשׁ יָמִים שֶׁאֲנִי מִתְגַּעְגֵּעַ לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ / עַד לְשַׁד עַצְמוֹתָי מַגִּיעַ הַכְּאֵב / שָׁם הָיִיתִי הוֹלֵךְ כְּשֶׁהָעוֹלָם הַזֶּה הָיָה מָרָה שְׁחוֹרָה / הוֹלֵךְ בֵּין כְּתָלָיו / וְיוֹצֵא אָדָם אַחֵר" ( "בית המקדש", בן הראש 2006 : 145 ) ; " [ . . . ] נָחַתִּי עַל רַחֲבַת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ / כֻּלּוֹ לָבָן / לָבָן וּמְקֻשָּׁט זָהָב / וְ...
אל הספר