יוחאי אופנהיימר 42 עם המחיקה יצרה קרע פנימי בין השאיפה של מהגרים מזרחים להיטמע בחברה הישראלית באמצעות מחיקת מכלול סממני נבדלותם התרבותית, לבין ההתנגדות הפנימית למחיקה זו, תוך ויתור על אשליית ההשתלבות . לרוב התפצלות זו התבטאה כעמדה אמביוולנטית, אשר מצאה ביטוי בפיצול בין המרחב הציבורי, שבו המחיקה הייתה בעלת אופי הגנתי, לבין המרחב הפרטי, הביתי, המשפחתי, שבו נשמר הזיכרון שהונחל כמורשת, גם אם זו עוררה יחס של התנכרות, בעיקר מצד בני הדור השני שחונכו כבר בתוך התרבות הישראלית . שירתו של ארז ביטון נכתבת מאותו מקום שבו נמחק הזיכרון או עומד בסכנת היעלמות . הוא היוצר הראשון שנתן ביטוי ישיר להתנגדות לכך, התנגדות שהיא רקע קבוע לכל זיכרון וכתיבה ביחס לעבר . מכאן נובע אתוס של התנתקות מההוויה הישראלית, מהזמן ומהמקום שבו נמצא הדובר כאדם בוגר ( פדיה 2006 : 19 ) . בניגוד בולט לכותבי הפרוזה בני הדור הראשון להגירה ( שמעון בלס, סמי מיכאל, אלי עמיר, אמנון שמוש ואחרים ) ביטון נמנע מלמקם את עצמו בקשרים משמעותיים ומכונני זהות עם המציאות הישראלית ובחר לחיות לצדה ובשוליה . ההווה המקומי מופיע בדרך כלל כרקע להיזכרות ...
אל הספר