מילי מאסס 12 מיתולוגיים, כמו בסיפוריהם של משה ושל אדיפוס, שאימוצם הציל את חייהם . בשני הסיפורים מוענק תפקיד מרכזי לשאלת זיקתם של הגיבורים לקשר הייחוסי ( הקשר הגנאולוגי ) , אולם ההשוואה בין שני הסיפורים מגלה את ההבדל בין הרצון להעניק לילדים סיכוי לחיים טובים יותר, או אפילו את החיים עצמם, ובין השאיפה לשלוט בגורל ולשכתב את ההיסטוריה שלהם . סיפורו של משה הוא סיפור על ילד שאמו ניסתה להצילו מן המוות שגזר פרעה על ילדי בני ישראל, אולם המקרא מדגיש שמשה, אבי האומה, לא נעקר מעברו : בת פרעה, שמשתה אותו מן היאור, זיהתה שהוא "מילדי העברים" והפקידה אותו בידי מינקת עברייה, שהייתה למעשה אמו, ובחודשי ינקותו הוא גדל בקרב בני עמו . כשגדל התגורר משה בבית פרעה, וכשבגר — יצא "אל אחיו" ( שמות ב, ב - יא ) . הכתוב אינו מבהיר אם משה ידע שהמינקת היא אמו, אם זהותו המוּלדת השתמרה בתודעתו, ואם, כשגדל ויצא אל בני ישראל, ידע שהם אחיו, אך בולטת בו החשיבות המיוחסת להשתמרות הקשר הייחוסי בחייו של משה . חשיבות זו מקבלת היום את ביטויה בצורת אימוץ הקרויה "אימוץ פתוח", שבמסגרתה הקשר בין המאומץ לבין הוריו המולידים איננו מתנתק ...
אל הספר