230 ליאורה סוטו | איתן גילור מילר כששגרת הבוקר הנוראית שלה הייתה לשכב על המיטה כשהוא גוזל ממנה את מעט האוטונומיה שהייתה לה, היא לא יכלה לראות שום דבר מעבר לסף דלת ביתה . עכשיו היא פנויה . ליאורה : כן . היא לא מאוימת, היא בשליטה על גופה . הכאבים הסומטיים פחתו משמעותית . היא מודעת להחלטות הפוליטיות של שר החינוך ומכירה את נקודת המבט של ריאן שרואה בכך גזענות והשתקה, והיא חזקה מספיק כדי לבטא את המיאוס שלה מכולנו . היא ממשיכה ומספרת שריאן היה השבוע בהפגנה בחיפה . "הוא נסע עם כמה חברים, גם ערבים וגם יהודים, ואני חושבת שגם הרבה משטרה הייתה שם", היא אומרת בדאגה . אני עונה לה שאני יודעת ומנסה לרגע להיזכר מאיפה אני יודעת על ההפגנה הזאת, ואז עולה בי מחדש השיחה עם המטופל החייל . הוא היה שם בעצמו . הוא סיפר לי על המתח, על החשש שבעוד רגע זה יתלקח . הוא סיפר לי על האנשים שהיו איתו שם, לצידו . איתן : ליאורה, תזרמי איתי . החייל נוהג ברכב ולידו ריאן כששרשרת התפילה התלויה מהמראה נעה מצד לצד בפיתולי הירידות של חיפה . בין פרדיס לזכרון יעקב ריאן משכנע את החייל שכדאי לו להישאר בארץ . ליאורה : אני רואה שהחלפת ...
אל הספר