כשלושה חודשים אחרי עלותה ארצה, בשנת 1950 , בעוד היא מגששת את דרכה במציאות החדשה והזרה, הוּטל על רִנה ליטוין בת העשר, ככל ילדי כיתתה, ללמוד בעל-פה את השיר "אל הציפור" של ביאליק . העברית היתה עבורה עדיין שפה אפופת ערפל, ורבות ממילות השיר היו סתומות לה . בכל זאת שיננה את השיר על בוריו כרצף לא לגמרי מובן של צלילים, ובשיעור הספרות התבקשה לדקלם אותו לפני הכיתה . כאשר סיימה, אמר לה המורה בפנים קורנות ובקול חם : "יפה ! שבי, ציפורה נחמדת" . באותו רגע - כך נזכרה לימים - נגהה עליה ההבנה : ילדה מוזרה היא דווקא ציפורה נחמדת, ויש לה כאן בית, גם אם היא באה מרחוק ; אדרבא, חיכו לה כאן, כי קולה ערֵב הוא . ברגעי חסד היו השורות המצוטטות הללו תמצית הציונות שלי, תמצית ההיקלטות וההתקבלות שלי, ואין זה משנה כלל אם חל כאן היפוך הסיטואציה המקורית של ביאליק בתוך ציפור הנפש המבקשת להשתייך . כעבור שש שנים החלה ללמוד בגימנסיה 'אֹהל שם' ברמת-גן . לקראת סיום השליש הראשון נדרשה הכיתה לכתוב חיבור, וברוח הימים ההם נבחרה לו הכותרת הטשרניחובסקאית "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו" . הנושא הפשוט-לכאורה הטיל אותה לסבך של הרהור...
אל הספר