212 של האופים או האקולוגים או המורים לפסנתר בתור שכאלה, אלא יראה את מקומם ומעורבותם פשוט כבני האדם שהם - אזרחים מועילים מן השורה . אבל הסופר יתהה על עצמו, ויותר משתבואנה אליו תביעות מבחוץ, הוא שומע אותן בקרבו : תתגייס, תפגין, תמחה, תצעק, תגיד לא, העיקר שתזיז את עצמך ותעשה משהו ; אבל תתגייס, תפגין, תמחה, תצעק לא בתור המורה שאתה עשר שעות ביום, ולא בתור המגיה שאתה שמונה שעות בלילה, ולא בתור הפועל שאתה בשעות נוספות, ולא בתור אימא שאַת כל היממה, או סתם האדם העייף שאתה לאחר כל המלאכות האלה - אלא דווקא בתור סופר ; שאם לא כן, שאם לא כן, מה ? החרב המתהפכת של אפלטון מונפת מעליך ומאיימת לגרש אותך אחת ולתמיד מקרב המדינה . מה פשר ציפייה זו של החברה מן הסופר, ועוד יותר הצורך שלו- עצמו להביע מעורבות, להוכיח שייכות, להפגין נוכחות, "לשמור על קשר", אם לנקוט ביטוי עממי יותר ? האומנם יש בו בסופר איזה כישורים מיוחדים שאין לו כשהוא מתפקד כמורה, או כרופא, או כעיתונאי, או אפילו כפרסומאי במשרד פרסום ? האם הוא בהכרח רגיש מאחרים לקיפוח הזולת, מנוסה יותר בנושאי כלכלה, מבין יותר בבעיות חברה, בקי יותר ביחסי אנוש, ח...
אל הספר