184 החוצה, למסגרת, לשוליים, ל"עטיפה, שערים ונספחים" . אבל במרכז נמצאת נקודת הדממה, שמתוכה נזכר לפתע האיש הנתון במצוקת המקום, הזמן והפרוטה, ביופיו של הר יוֹ', שם האפרסקים והאגסים מתחרים בפריחתם, סוטה מדרך תלאותיו ללקט אבני תמאטיט, מהרהר בשורותיו של שיר עתיק או פורץ בריקוד שיכור בחולות . כך, באורח מוזר, מה שנותר מן 'החיים הסחופים' אינו רושם הסחף, אלא רושם רגעי האי-תנועה ; לא פסיביות, אלא תחושת חירות בלתי רגילה ; לא מצוקה, אלא שלווה עליונה, שלוות הצף והמתבונן בעת-ובעונה-אחת : הלב, הגוף, נחבלים, נשרטים, מצטמררים או כואבים . אבל הראש, הנישא תמיד מעל המים, נושם, מתבונן, מאזין, קולט רשמים, חי לו את חייו הנפרדים, כאותו שיא- אי שהשיל את גופו ונעשה בן אלמוות, ועתה נמצא פסל שלו בחצר מעיין האיחוד, שוכב במיטת אבן בתוך מערה קטנה . "המים במקום זכים והחול צח ולעשב צבע אדום כהה . בתוך חורש חיזרן עובר פלג הרים מהיר . ליד המערה עומד ביתן מרובע הנושא את השם 'ללא דאגה'" . חדווה עליונה מדוע, אם כן, ספר "חשוב" ? "ההערכה תלויה מכל מקום בתבונת ליבו של הקורא", אומר שן פוּלאשתו, השואלת אותו בעניין דומה . ובכן, ל...
אל הספר