149 נוטה להזדהות גדולה עם המודל שאני מתמירה לשפתי . חלק מרכזי בתהליך הוא התאמה למִקצב, למוזיקה ולקול העולים מן המקור . אפשר לומר שתחילת התהליך הוא בקשב מקסימלי לנשמת המשפט . אך "נשמת המשפט" מקפלת בחובה את נפשו של הכותב, כשמדובר בכתיבה ממעמקים כשל וולף . וכך אירע לי, שכאשר התחלתי לתרגם את 'הגלים', חשתי כיצד אני שוקעת יותר ויותר בדיכאון והקרקע נשמטת מתחתי . הפסקתי . ביקשתי להיאחז בדברים קונקרטיים - גופי, החפצים שמקיפים אותי, האנשים בקרבתי - כספטימוס ב'מרת דאלוויי' הנאחז בכובע הקש שבידי אשתו הכובענית . לא חזרתי לתרגם את הטקסט הזה . חשבתי על התיאור המפורסם ב'הגלים' שבו רודה חוֹוה רגע של מחיקה עצמית, כאשר אינה מסוגלת לחצות שלולית ברחוב : "ישנה השלולית", אמרה רודה, "ואיני מסוגלת לחצות אותה . אני שומעת את דהרת האבן המשחזת הענקית במרחק אינץ' מראשי . שאונה שואג בפני . כל צורות החיים המוחשיות נשמטו ממני . אם לא אצליח להימתח ולגעת בדבר מה קשה, אסחף במורד המסדרונות הנצחיים עד עולם . במה אם כן אוכל לגעת ? באיזו לבנה, איזו אבן ? וכך להעביר את עצמי על פני התהום הענקית אל תוך גופי בשלום ? " החוויה הזא...
אל הספר