114 ללכת בעקבותיו, וצעיר וחסר עצמאות מכדי לבחור לעצמי דרך חדשה . אך לא התקנאתי בדבר כמו באופיו המאושר, הגלוי והנדיב, שהיה מתבלט במיוחד במריבות שפרצו בינינו . אני חשתי שהוא נוהג בהגינות, אך לא יכולתי לחקות אותו . פעם, בשיא להטו לחפצים, ניגשתי אל שולחנו ולא בכוונה שברתי בקבוקון צבעוני ריק . "מי ביקש ממך לגעת בחפצים שלי ? " אמר וולודיה שנכנס לחדר, והבחין בסדר שהופר בקישוטים השונים שעל שולחנו . "ואיפה הבקבוקון ? תחזיר תכף ומיד . . . " "לא בכוונה הפלתי ; הוא נשבר, אז מה ? " "תעשה לי טובה, לעולם אל תעז לגעת בחפצים שלי," אמר, מצרף את שברי הבקבוקון ומתבונן בהם בצער . "בבקשה, אל תפקד," עניתי . "שברתי אז שברתי ; מה זה כל כך משנה ? ! " וחייכתי, למרות שבכלל לא היה לי חשק לחייך . "לך לא, אבל לי זה משנה," המשיך וולודיה, עושה תנועה עצבנית בכתפו, תנועה שירש מאבא, "שבר, ועוד צוחק, איזה ילד בלתי נסבל ! " "אני ילד ואתה גדול וטיפש . " "אני לא מתכוון להתווכח איתך," אמר וולודיה, הודף אותי קלות מעליו, "הסתלק . " "שלא תדחוף ! " "הסתלק ! " "אני אומר לך, שלא תדחוף ! " וולודיה תפס בידי ורצה להרחיק אותי מן השולחן...
אל הספר