אוצֵר-גרילה 130 שיועציי יניאו אותי מקבלת התפקיד, אבל סופו של דבר לא יכולתי לעמוד בפני הפיתוי ( ובפני המלצת היועצים ) . שבוע לאחר הפגישה הגורלית, הגעתי לבית אילנה ויורם וקשלק במבשרת-ירושלים ופָרַשתי בפניהם את חזוני : מרכז אמנותי שיחבר בין “הצעקה האחרונה״ לבין “הצעקה הראשונה״ באמנות הישראלית . בני הזוג וקשלק חלמו על מקום לאמנות עכשווית נועזת בסימן מיצבים, מיצגים ואירועים בין-תחומיים . אבל אני סברתי שלאמנות עכשווית יש כבר בית בכמה גלריות תל-אביביות ובמוזיאון הרצליה, ולפיכך הייתי משוכנע שהקמת חלל נוסף לאמנות עכשווית לא תהיה בשורה ייחודית בנוף : זו תיפתח בתרועה, אך כעבור שנה, תהפוך ללא יותר מעוד חלל תצוגה . הצעתי משהו אחר : מקום שבו האמנות הישראלית תבחן את עצמה, תדע את עצמה, ובעיקר - תזכור את עצמה . מקום שכזה אינו בנמצא בישראל . ידעתי היטב שלאמנים ישראליים, שלא כסופרים וכמשוררים המקומיים, יש בעיית זיכרון חמורה : בעוד כל משורר מתחיל מכיר - ברמת תודעה כזו או אחרת, כמחייב או כשולל - בחובו למשוררים כמו נתן אלתרמן, נתן זך, יהודה עמיחי ונוספים, בהם כמובן חיים נחמן ביאליק ושאול טשרניחובסקי, לאמנים...
אל הספר