ואף על פי כן, האוצר יוצר 119 הלא הוא התערוכה, הגם שאין בכוונתו לסרס את יצירת האמן . ואף על פי כן, האמנים חשים מאוימים . כאילו ניטלה מהם בלעדיות ומרכזיות, ועתה נהפכו בעל-כורחם לכלים סבילים במשחקו העריץ של האוצר . בדומה לשחקנים שסירבו בשעתם להיפרד משובל-הכוכבים של אלאונורה דוזה או שרה ברנרד - הביטוי “הדיקטטורה של הבמאי״ היה שכיח בוויכוח ההיסטורי על גבולות כוחו של הבמאי - יש גם אמנים הנצמדים לזנב הרומנטי האבוד של “האמן הגאון״ וממאנים לקבל את הצנחן החצוף . אלא שניתן להעריך כי גם לוויכוח על זכויות האוצר מובטח אנכרוניזם תוך פרק-זמן לא רב . וכבר כיום, “תערוכות-אוצר״ הן מהחוויות היותר-מעניינות באמנות העולמית . המתנגדים דורשים שהאוצר יישאר מחוץ לתחום, ויותיר את עיצוב החלל לאמנים . אך בימים בהם מתגבש קונצנזוס לתערוכות ציור ופיסול באתרים שונים ומשונים כגון כנסיות, מחסנים, תחנות- מרכזיות, תחנות-כוח, קפיטריות ובתים פרטיים, עולה בבהירות סוגיית ה״כפייה״ הצפונה בכל בחירה בחלל תצוגה, ולו התמים ביותר . שכן לא נמצא חלל תצוגה שאינו מגביל את האמן . האמן אמנם חופשי לבחור חלל בעצמו, אך בעבודתו עם אוצר הוא מק...
אל הספר