אוצֵר-גרילה 86 שהרעיון של “אמנות בטבע״, מרגש ככל שהיה בשנות השמונים, עם מנשה קדישמן, בין השאר, שצבע כבשים ואקליפטוסים, “עשה את שלו״ . הטבע, ידעתי, אינו אוהב אמנות : הוא מגדל קוצים סביב פסלים, השמש מדהה את צבעי הפסלים ומייבשת אותם, הלחות מחלידה . הבהרתי אפוא למזמיניי שלא אפעל למען “אמנות וטבע״ . הבהרתי גם שאין לי עניין במפגש בינלאומי אלא בישראלי . וכי יותר מאשר ב״פיסול״ ארצה להתמקד במיצב, מדיום שכבש באותה עת את זירת האמנות בעולם ובארץ ומעולם לא הוקדשה לו תערוכה קבוצתית בישראל . אך כיצד יוצגו העבודות אם לא בטבע, בהיעדר חלל-תצוגה ראוי בשיפולי ההר בתל-חי ? אז צץ בראשי הרעיון הנועז של “מחנה- אוהלים״ : דמיינתי להקה גדולה של “אמנים נודדים״ המגיעה לאצבע-הגליל ונוטעת בתל-חי את אוהליה - אוהלים הפועלים כחללי-תצוגה ארעיים, חולפים, שבהם מוצבים מיצבים ; חשבתי על קרקס ועל יריד, על מרכז של אירועים רב-חושיים . מכתבים ששוגרו לעשרות אמנים ישראליים כללו, בין השאר, את השורות הבאות : כ- 50 אמנים יציגו מיצבים, מיצבים בלבד . כל מיצב בבחינת “מקום״, ולפיכך - המפגש כולו בסימן של “מקומות״ . מקום יכול להיות סביבה ...
אל הספר