ב. בחינה הרמנויטית של הגדרת הפשט המוצעת ובחינה מתודולוגית של דרכו הפרשנית של ראב״ע

דבקותו של ר׳ אברהם אבן עזרא בדרך הפשט 91 ובפרשת ״שבירת הלוחות״ כותב רשב״ם בפירושו לשמ׳ ל״ב, 9 : וישלך מידו – כשראה את העגל תשש כחו ולא היה בו כח ( ע״פ ברכות ל״ב, ע״א ) והשליכם רחוק ממנו קצת, ש ל א י ז י ק א ת ר ג ל יו ב נפ ל ם , בדרך כל משליכי משאוי, כשאין בהם כח לשאת . וכן ראיתי בפרקים של רבי אליעזר ( פרק מ״ה ) , ועיקר פשוטו כך . כפי שראב״ע לא יכול היה לקבל, שאישה מדיינית הבינה מדעתה שסכנת המוות המאיימת על בעלה נובעת מאי-קיום מצוות מילה, כך לא יכול היה רשב״ם לקבל שרבן של ישראל השליך את לוחות הברית ארצה כדי למונעם מעובדי העגל . כפי שעושים כל בעלי הפשט לדורותיהם, מייחסים שניהם לכתוב את מעצוריהם ההשקפתיים – האחד לגבי כוח ההבנה של נשים והשני לגבי קדושתם המוחלטת של הלוחות השמימיים – וביקשו לגבור עליהם בעזרת מילוי פערים, שהוא לגיטימי לגופו אך בלתי סביר ביישומו . העובדה שהקשיים ההשקפתיים האלה נראים לנו כמופרזים, וכך גם השימוש בכלי הספרותי של מילוי פערים ליישובם, עושה את שני הביאורים האלה ל׳פשטים 2 אך לא ל׳מדרשים׳ . ׳מדרש׳ אינו מילת גנאי לפשט גרוע, אלא דרך פירוש דחוקים׳ חלופית, שמטרותיה אחרות...  אל הספר