א. סיכום הטיעון של שרה יפת

88 דיוקן של פרשן – ר׳ אברהם אבן עזרא היסוד שאין לפשט אדון ואין לו סמכות מלבד עצמו ( עמ׳ 294 - ,295 ההדגשה במקור ) . תוך כדי דיבור היא מציעה אפיון אחר, הממיר את הריבונות העצמית של הפשט ( שאין בה כשלעצמה שום סייג בפני פרשנות דמיונית או שרירותית ) בכפיפות שלו לטקסט : האדון היחיד של הפשט הוא הטקסט, המדובר או הכתוב, שהוא ה אמ צ ע י הא ו נ י ב רס ל י לק ו מו נ יק צ י ה ב י ן בנ י הא ד ם ב א ש ר ה ם , ומהותו זאת של הטקסט היא הקובעת את מאפייניו והיא המחייבת את דרך פירושו ( עמ׳ ,295 כנ״ל ) . ואם כי שני האפיונים נראים כמנוגדים, הריהם משלימים זה את זה : מה שקרוי ׳הסוברניות של הפשט׳ הינו לאמיתו של דבר כפיפותו הבלעדית למתודה שלו, והיא מצידה כפופה בלעדית למכלול התכונות של הטקסט המתחייבות מאופיו הקומוניקטיבי-האקספרסיבי . על בסיס ההגדרות האלה מבררת שרה יפת מהו יחסו של ראב״ע לפירושי חז״ל, וביתר דיוק – איזה עיקרון מנחה אותו בפירוש החלקים החוקיים-הלכתיים של התורה . וזוהי מסקנתה : [ . . . ] כשאנו בוחנים את עמדתו של אבן עזרא כלפי פירושי חז״ל, ובעיקר כלפי מדרשי ההלכה, מתברר שהוא אינו רואה עצמו מחויב לעקרון ...  אל הספר