פרק תשיעי: יואב, אבנר ועמשא – בין ארץ ישראל לבבל

דיוקן בשביל הדורות וְגַם אַתָּה יָדַעְתָּאֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לִי יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי שָׂרֵי צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל לְאַבְנֵר בֶּן נֵר וְלַעֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר וַיַּהַרְגֵם וַיָּשֶׂם דְּמֵי מִלְחָמָה בְּשָׁלֹם וַיִּתֵּן דְּמֵי מִלְחָמָה בַּחֲגֹרָתוֹאֲשֶׁר בְּמָתְנָיו וּבְנַעֲלוֹאֲשֶׁר בְּרַגְלָיו : וְעָשִׂיתָכְּחָכְמָתֶךָוְלֹא תוֹרֵד שֵׂיבָתוֹ בְּשָׁלֹם שְׁאֹל ( מל״א ב, ה - ו ) . תיאור ה״עוול״ שעשה יואב לדוד נזכר בצוואה קודם לתיאור קללתו של שמעי בן גרא, וכי ניתן להשוות בין שר ומשמעות ההנחיה לגבי יואב זהה לזו הניתנת לגבי שמעי . הצבא הנאמן והמסור שהקדיש את מיטב שנותיו וכוחותיו למען מלכו ופעל לכינון שלום ושקט בממלכה, למחרחר המחלוקת שמעי בן גרא ? מדוע רואה דוד לנכון להעניש את יואב בעונש החמור ביותר על חטאים שנעשו כביכול שנים רבות קודם לכן ? תחושת העוול הביאה פרשנות מוקדמת ומאוחרת לנקוט באחת משתי דרכים . האחת, פרשנות מחודשת לתיאור מעשי יואב מתוך ניסיון להוכיח כי מאחורי המעשים התמימים לכאורה, שכל מטרתם היא להגן על מלוכת בית דוד, מסתתרים בעצם מניעים אישיים וחתרניים, ודוד בצווא...  אל הספר
הוצאת אוניברסיטת בר אילן