פרק חמישי : המסורות על אהרן ותרומתן להבנת התמורות במעמד הכהונה 7 שימש בסיס מוצק למסורות שהתייחסו לתכונה זו כעובדה, ופיתחו אותה בהתאם לצורכיהם . בתוספתא דנים בשאלת מקומה של הפשרה במשפט, ומבחינים בין נטייתו של משה להכריע על פי דין, לבין נטייתו של אהרן לפשר בין החולקים : ר׳ אלעזר בנו של ר׳ יוסי הגלילי אומ׳ : כל המבַצע הרי זה חוטא והמברך את המבצע הרי זה מנאץ לפני המקום, על זה נאמר ( תה׳ י, ג ) ובוצע ברך נאץ י״י, אלא יקוב הדין את ההר, שכן משה היה אומ׳ יקוב הדין את ההר, אבל אהרן היה עושה שלום בין אדם לחבירו שנ׳ ( מלאכי ב, ו ) בשלום ובמישור הלך וגו׳ ( תוס׳ סנהדרין א, ב, עמ׳ ) . בעל המסורת מתייחס לתכונת רדיפת השלום של אהרן כעובדה ידועה, והיא מוצגת כמנוגדת לעמדתו שעל פיה חל איסור לבצוע . הוכחת תכונה זו של אהרן נשענת על פסוק ממלאכי, העוסק בתכונות שאפיינו את שבט לוי ולא בהכרח את אהרן . בספרא שמיני מצוי רצף של דרשות העוסקות בשבחו של אהרן . זיקתן של הדרשות לנושא הפסוקים איננה מובהקת, והן באות כהרחבה לסיפור מותם של בני אהרן : ויקרא משה אל מישאל ואל אלצפן בני עוזיאל דוד אהרן ( וי׳ י, ד ) . ממשמע שנאמ...
אל הספר