בימת חייה 128 יניב : זה היה אחרת לשחק את ההצגה למצלמות ? ליא : לא . שיחקנו בדיוק את אותה ההצגה . יניב : אני מתכוון מבחינת הבימוי . למשל כשאת צועקת בחלון : “אני בת שש, אני אכולה קצת מבחוץ, אבל זה רק הטיח ! ״ בתיאטרון החלון נמצא על הקיר האחורי והקהל רואה את הגב שלך, בעוד שבאולפן הטלוויזיה המצלמה הוצבה מאחורי החלון ורואים את הפנים שלך . ליא : כי שמו את המצלמה מאחור . לי זה לא שינה . יניב : איך את עושה את זה על הבמה כשיש לך מונולוג עם כל כך הרבה רגש להעביר לקהל והוא לא יכול לראות את הפנים שלך, את העיניים שלך, וכל מה שהוא רואה זה את הגב שלך ? זה יותר מההעוויות שיש לך בַּפָּנִים, זה כל התחושה שלך . ליא : לי זה לא היה משנה בכלל . אם אתה בתוך ההצגה וזה מבוים כך שאתה עם הגב ואתה צריך לתת לקהל את התחושה של מה שאני מרגישה, אין לך צורך שגם יראו את הפנים שלך . אני בתוך העניין . אני חושבת שהצעקה שלי והגב שלי נותנים לקהל את התחושה שאני מרגישה . הקהל לא צריך גם לראות את הפנים שלי . יניב : את מעלה לי זיכרון . עמרי ניצן אמר פעם עלייך שאת אחת השחקניות שיש לה הכי הרבה הבנת “חלל במה״ . מה זאת אומרת ? ניקח ...
אל הספר