206 צביה ליטבסקי ונתאווה להתפלש בערימת החיטים הזאת, ולעצום עיניים בהריחנו את ניחוח השושנים הסוגרות עליה, אך בכל מקרה ניוותר בתחומי המדַמֶּה . יתר על כן, המדַמֶּה מרחיק אותנו מן המדומה, מן הגוף הנשי המתואר . גם דימוי השיער הגולש לעדר עזים על הגלעד מדהים אותנו ביופיו, ולא משום שהוא מעלה לנגד עינינו שיער קונקרטי . מרחק עצום משתרע בין שיער אישה, ויהיה שחור או בהיר, גלי או מתולתל, לבין התמונה הפנורמית שיוצר הדימוי : התנועה היורדת ומתפזרת של עזים על צלע הר . גם בדימוי שדיה של הנערה אנו מתפעמים מתמונת העופרים . ראשיהם הלא-נראים בהיותם מוטים אל הקרקע, גבותיהם הגמישים, המעוגלים, החיים, הנעים כה וכה בין פרחי השושנים, הם השובים את דמיוננו כתיאור של שדיים - לא השדיים עצמם . כף הדמיון, ההעמדה הטכנית של תכונה משותפת בין הדימוי הלשוני לאובייקט שאותו הוא מייצג, יוצרת ביניהם זיקה, כמובן, אך אין זו זיקה אינפורמטיבית . להפך . דווקא הסבירות הרחוקה של התכונה המשותפת בין האובייקט לתיאורו, היא היא היוצרת את חוויית היופי . אולי משום כך, משום שאין להתקרב יתר על המידה אל אידיאת היופי שמא יבולע לנו ונמצא את עצמנ...
אל הספר