42 צביה ליטבסקי להתקרבות המאחדת . וכך מתאר אותו אובידיוס, המקור היחיד למיתוס זה : [ . . . ] בְּיָפְיוֹ הֶעָדִין גַּאֲוַת חַלָּמִיש מְקַנֶּנֶת : לֹא נַעֲרָה תְצוּדֶנּוּ - לֹא עֶלֶם יִגַּע בְּנַרְקִיסוּס . 38 המילה "חלמיש", כדימוי, מיטיבה לתאר את דחיסותו הקשה, את סגירותו המוחלטת של ה"אחד", שאף בתוך עצמו אין לו ערוץ של התהוות, של מהלך ארוטי, שהרי אֶרוס מגלם את תנועת ההיווצרות וההשתלשלות בקוסמוס . ב"גאוות החלמיש" המתנכרת, טמונה אי- האפשרות להאריך ימים, כדבר הנביא, שכן הוא אינו מאפשר ליופי לפעול את פעולתו, ליצור את בני דמותו דרך המעשה המיני . זוהי התכחשות לאל הגדול מכולם . העונש - התאהבות בבבואתו שלו - הוא דרך המיתוס להעמיד תוצאה הכרחית : אין להכחיד את הכוח הארוטי, והניסיון לעשות זאת יוצר סטייה מכיוונו הטבעי . מנגד עומדת בסיפור הנימפה אכּוֹ, המאוהבת בנרקיס . בגילומה כהד, כקול ערטילאי החוזר על המלים האחרונות הנשמעות באוזניה ( כתוצאה מעונש שהטילה עליה הֶרָה ) , היא מהווה אנלוגיה לקיפאון הנרקיסי ולעקרות התשוקה . במכנה משותף זה עם סיפורו של נרקיס מצוי ניגוד, אשר מעמיד את שניהם כצידיו ההופכיים ש...
אל הספר