104 | שנות לימוד | גיש עמית מהאנשים המנופפים להם לשלום . גילה, המפקחת על היועצות, מגיעה באיחור של עשר דקות . אני מציג בפניה את המחנכת, מופתע לגלות עד כמה שניהם אוהדים ועדינים . הנחתי שיהיה עליהם לפחות להעמיד פנים בטרם יעניקו לה מחילה, אבל בשיחה – מעת לעת אני מביט מבעד לחלון המזוהם, זהו יום סתיו ערפילי, והמגדלים התמירים נראים כאילו הם צפים בתוך ענן של פיח אפרפר – אין רמז לכעס או לתוכחה . בדרך חזרה לבית הספר אנחנו עוצרים בבית הקפה שבכניסה לאצטדיון הכדורסל . שירה מתקשרת לבעלה . אני מעשן סיגריה . חלום : בית הספר מתפרק . משהו נורא קרה, אם כי איני מצליח להיזכר מה, מכל מקום לא בפירוט . תלמידים מאחת הכיתות הנמוכות עושים דברים שמזעזעים את כולנו, ואיננו מצליחים לעצור בעדם . תחושה חריפה של אובדן שליטה, של חורבן מתקרב, של הרס מוחלט, ובו בזמן הידיעה שהכול חייב להתרחש, מפני שהמאמץ לאלף את הילדים, לביית את נטייתם להשתולל, לשבור, להרביץ, לקלל, לפרוץ בבכי כל אימת שמישהו פוגע בהם, ליילל, לנשוך, לרוץ בפראות ברחבי בית הספר, לפתוח את דלת הכיתה ללא רשות, להתרטב כליל בגשם, לשכב על החול הרטוב, הבוצי, בפינת המ...
אל הספר