150 ליאת שטייר-לבני למעשה, בספרו באותם מושגים ממש ומתאר את הזיכרון הפופולרי החדש של השואה ( והפסול לדעתו ) כזיכרון שהחל להתעצב על ידי התרבות הפוליטית בימי רייגן, שהייתה הראשונה, לדבריו, שהקלה ראש בפשעי הנאציזם . וכך שתי האסכולות, המציגות עמדות הפוכות ומתנגשות, למעשה מסכימות בנוגע לנושא בסיסי מאוד - שתיהן פוסלות את הזיכרון החדש הפופולרי של השואה, כל אחת מסיבותיה היא, ורואות בו ייצוג הרסני המונחל מלמעלה לציבור הרחב . בספר הנוכחי ביקשתי להראות כי הזיכרון הפופולרי החדש של השואה בישראל מציב אותה כמרחב שמתנהלים בו תהליכים שונים והפוכים : את השיח הציבורי מציפים בעשורים האחרונים היבטים, יצירות וייצוגים העוסקים בשואה, שאינם מונחלים להמון על ידי האליטה הפוליטית, אלא חותרים מהשוליים אל המרכז . זהו זיכרון שאינו נשלט על ידי סוכני זיכרון ממסדיים אלא מציב להם אלטרנטיבה . זיכרון זה אינו בבחינת "תעשייה" מצד אחד, וגם לא "זילות" או "פיחות" מצד שני, אלא תגובה נפשית של בני הדור שני והשלישי לשואה הכורעים תחת משא הזיכרון . מראשית ימי המדינה הייתה בישראל מחויבות ציבורית לתפיסה של "לזכור ולא לשכוח" . בשעה שברו...
אל הספר