106 דורית גוטספלד והשבים, בעליזות ובקולות צחוק רמים . בו-בזמן האישה יושבת ספונה בחדרה, מעשנת, וכל שביכולתה לעשות הוא הדבר הפסיבי ביותר - להאזין לקולות הצחוק העולים מהעבר השני של הקיר, בשעה שאותה אין איש שומע . "שומעת ואינה נשמעת" . היא מתבוננת בגפרור הבודד שמולה וכאילו מודעת לכך שלא תבוא לה גאולה מהסובבים אותה ושרק המוות הוא המזור לכל כאביה . סיפור נוסף של עטעוט, תנורים של אור ( مواقد من نور , מואקד מן נור ) , מתאר תוצאה דומה גם כאשר מחליטה האישה דווקא כן לזעוק ולעורר את הסובבים אותה מאדישותם . הסיפור מציג חבורה של גברים ונשים, הנמצאים בתוך מבנה חשוך המואר באור תנורים . כאשר כבים מקורות האור משתרר במקום אי-סדר . לאיש לא אכפת מהמצב החדש, פרט לאחת הבחורות שצועקת : המקום אפל מאוד . איני רואה דבר . איך נצא מכאן ? ? ? איש לא ענה לה . השתררה דממה, להוציא מלמולים שהחלו עולים פה ושם, כוסות מתגלגלות וקול נעליים שנחלצות מהרגליים . . . עצמה את עיניה קמעא והקולות הפכו ברורים יותר . פתחה אותן וקראה לנוכחים בשמותיהם, אך ללא הועיל . . . איש לא מעוניין לצאת מכאן ! ! היא סברה שעליה לקום ממקום מושבה כדי...
אל הספר