צופה בתיאטרון המוות 265 בסופו של דבר נראה כי אני החוקרת שימשתי באמצעות מחקר זה, מבלי דעת, נותנת שירות רוחני לחולה הסופני . במחקרי גיליתי את הקול שמשמיע ה"עצמי" של העומדים למות, והצלחתי להקשיב לו, למה שהוא רוצה לומר ולאתגרים העומדים לפניו . במהלך התצפית חשתי לנוכחותי בעימות אל מול המוות חשיבות רבה . לולא נוכחותי במקום, קולם של המטופלים לא היה נשמע . אומנם שיחות חולין מתנהלות עם אנשי צוות, אך בנוכחותי יצרתי עבורם מרחב ובמה כדי לשאת את דבריהם . החולים היו מודעים לכך שדבריהם מתועדים על ידי ושדרכי יוכלו ליצור את הרושם שהם מעוניינים בו . לכן, ראוי לראות בהם מבצעים של זהות עצמית חברתית המתעמתת עם המוות הקרב . נדמה לי שבניגוד לעולם שבו החולים הסופניים עוברים סוג של דה-הומניזציה, כששוללים מהם ייצוגים חברתיים ומשליכים אותם אל מוסדות מחוץ לחברה, הצלחתי באתנוגרפיה זו להציג אותם כהומניים ולהפיק מהם תובנות משמעותיות, התורמות להבנתנו של העולם שבו אנו חיים והמלמדות אותנו להסתכל מחדש על המובן מאליו . מצאתי כי נוכחותי במקום לא רק שאפשרה להם במה להשמיע את קולם, אלא האמון שנתנו בי והבחירה שלהם לשתף אותי ב...
אל הספר