בין תקווה לכניעה

צופה בתיאטרון המוות 263 41 מצריכה את הפחת התקווה כדרך להתמודד עם שנקראת "עצמי", החרדה הקיומית הקיצונית הנחווית בקרב החולים והצוות בהוספיס . ברדשו סובר כי כיום, ההוספיס הוא מקום של ניהול מוות ולא של 42 לגישתו, הדגש על רוחניות ועל קידום הקבלה של עימות עם המוות . המוות באמצעות שיח פתוח, שהיה הבסיס לפילוסופיית ההוספיס, נקבע על ידי הדת הנוצרית המסורתית . עם זאת, הדרך שבה הוא מנוהל כיום משקפת את השפעת הכוחות של התרבות המודרנית . על אף היעדרו של שיח על המוות, ההוספיס נחווה בעיני הגוססים כמקום של מוות בכבוד . בניגוד לתפיסתו החברתית-תרבותית כ"ארון המתים" של החברה, שאליו נזרקים הגוססים, המוות בהוספיס הוא "מוות טוב" . כשהגוססים מתארים את ההוספיס כ"מקום" של מיתה יפה, המקום מקבל משמעות קיומית . ההוספיס כמוסד הוא אלטרנטיבה המציבה אותו בקטגוריה של "מקום", במקום בקטגוריה של "אין מקום" . 43 מאחורי הקלעים הוא מהווה חלק מהמנגנון הניהולי של המוות כתודעה, כמטפורה וכמרחב . ארבע הקטגוריות יוצרות מעמד ריבוני של החולים, כפי שנשקף בעיניהם . הם מגדירים את המצב שבו הם נמצאים אל מול פני הגוף, אל מול המוסד ואל מול ...  אל הספר