ארבע האסטרטגיות 175 ומזעזע : "אנשים באים לכאן בדקה התשעים ואז מוציאים אותם גופות" ; "פה לא יעזור לאף אחד כי כולם יודעים שזה סופני . באים בשביל למות . " המוות מיוצג כדמות מקאברית, מפחידה ומשליטה טרור שאין ששים לקראתה, כפי שבא לידי ביטוי בדברי מוחמד : "מה אני אגיד לך, הפעמון התחיל לצלצל . הנה המוות . הנה אני בא . למרות שאני יודע, מוות לא לוקחים בחיבוק . אדם לא אוהב מוות . . . " מישה בן ה- ,70 הסובל ממחלת ריאות מפושטת, הציף את חששותיו מפני המפגש עם המוות . הוא הבחין בין לוויית המת לבין המפגש עם גופתו ועשה זאת בצורה חדה מאוד : "כשאני שומע נגיד שמישהו מת, כשאני הולך ללוויה, זה בסדר, אבל לא מתקרב לגופה, לא מסוגל . שזה חבר שלך ושאתמול דיברתי אתו, או לפני שבועיים ישבנו במסעדה אתו, זה לא . זה קשה . . . " החולים מייחלים למותם הקרוב, הם נואשו מהסבל ומהכאב ורק רוצים לסיים את הסבל : "הוא מפלל למות . . . אבא מבטא את רצונו לא להיות כאן בכלל . לא לחיות . " כשהחולים מתארים את הציפייה למותם, הם נוטים לתאר את המוות בין השאר באמצעות תכונות אנושיות : "המוות עומד פה בפתח" ולחלופין "אני רוצה שיבוא, התעייפתי,...
אל הספר