118 חלק שני עד אחרי המאה התשע-עשרה הייתה מקובלת הסברה שהסרטן ממית בגניבה . כוחו האורב חבוי תחת מעטה חשיכה דמומה ועקיצתו הראשונה מורגשת רק כאשר ההסתננות הרצחנית חנקה שטח גדול כל כך ברקמה הנורמאלית, עד שזו אינה יכולה עוד לשקם את ההגנות ההרוסות של הגוף . כמו נמק ממאיר, הסרטן מקיא את החיים שלעס בדממה . היום אנו יודעים [ . . . ] הסרטן רחוק מלהיות אויב חשאי . הוא אחוז טירוף של חמת הרג מרושעת . המחלה מנהלת מסע הרס מתמשך, חסר מעצורים, מקיף, מבעיר שריפות ; אין היא נשמעת לשום חוק ולא מצייתת לשום פקודה וכל התנגדות שעומדת בדרכה היא מפצחת בהילולת הרס רצחנית ( נולנד, ,1996 עמ' 221 ) . המחלה כישות נפרדת לובשת צורה אלימה ותוקפנית בתיאורם של החולים : "הסרטן אלים, עקשן" ; "מסתבר שזה מדי אלים" ; "זה הסרטן האלים ביותר . " בשל ההכרה ברמת האלימות ובכוח ההרס שלה, החולים מפגינים יחס עוין כלפי המחלה . הם מסרבים להזדהות עם הסרטן ורצונם הוא לנתקו מהגוף . המחלה, המתוארת כדומיננטית, משתלטת על הגוף באופן שמשאיר את הגוסס חסר אונים, בתחושה גוברת של אובדן האוטונומיה לטובת עריצותו של הסרטן . אף שהרצון המתעורר הוא למאבק...
אל הספר