מוות במוסד : קווים לדמותם של ההוספיס ועולמו 73 34 הם פגיעים ותלויים בעזרתם החברתי מכאן והמוות הביולוגי מכאן . " ובטיפולם של אנשי הצוות, הקובעים את הרוטינות לשימור החיים . זוהי תלות חד-צדדית של החולים בצוות, והם לעולם המקבלים ואינם יכולים לתת תמורה . מצב זה פוגע בתחושת השליטה שלהם, מגביר 35 תחושת מוגבלות במרחב את התלות שלהם ותורם למצבם הגבולי . עולה בשל אובדן הכוח והתפקיד החברתי . החולים תלויים באחרים כדי לקבל משככי כאבים, כדי להתרחץ ואפילו כדי ללכת לשירותים : "אני חלשה מאוד, עוזרים לי ללכת לשירותים, יש לי כיסא, לא יכולה לבד . " הניתוק מהעבר והיעדר העתיד מעוררים תחושה של זמניות, אשר בשילוב רוטינות קבועות יוצרת זמן מוסד אחיד שמתואר כאין-סופי . 36 השעות והימים נראים אותו דבר, הזמן קצוב וכמו עמד מלכת . החולים, המצויים בשולי הזמן, אינם מבחינים בהבדלי הזמן ומתקשים להתמודד עם הזמן שנותר : "פה אני לא יודעת מה השעה, בבית ידעתי . " צבי תיאר בפניי את הקושי שלו להעביר את הזמן : לא מעביר את הזמן . אין לי סבלנות לזה . מנסה לישון . לא ישן . שותה כוס קפה . מעשן סיגריה אחת . אני יכול לראות טלוויזיה עשר...
אל הספר