28 חלק ראשון את אח של אהרון, הוא ישב על הספסל בגן . נמצאו אתו אחיו ואחיותיו . הוא סיפר לי שזה עניין של שעות . הרופאה אמרה להם בבוקר שזה כבר הסוף, אז כל המשפחה באה להיפרד . הבוס שלו בעבודה הגיע לראותו בפעם האחרונה והבטיח להקים מחסן גדול שייקרא על שמו של אהרון . "הוא היה מסור מאוד לעבודה," הוא אמר, "תראי, כשבאנו לכאן ידענו בדיוק למה באנו . ידענו שמפה לא יוצאים . הוא החזיק הכי הרבה זמן מעמד . שלושה חודשים, וזהו . . . הוא כבר לא מדבר, עושה קצת סימנים עם הידיים . זהו . מה לעשות . החיים ממשיכים . " בתום השיחה התנצל האח וניגש לבני משפחתו . נכנסתי לתוככי ההוספיס ופניתי לחדרה של יפית המרותקת למיטתה . יפית ישבה בתנוחה מוגבהת על גבי כריות, מחוברת למשקפי חמצן ולעירוי נוזלים . יפית רזה מאוד, עצמותיה בלטו מתחת לעורה וגופה היה שברירי מאוד . היא נשמה בקושי ותוך מאמץ רב . דיבורה היה אטי והיא התאמצה לדבר . יפית נאנחה מכאב וניסתה למצוא תנוחה שתתאים לה . ביקשתי לעזור לה לשנות תנוחה . חייכתי אליה ועזרתי לה להתרומם . כיסיתי אותה בשמיכה מפאת הקור שבחדר . יפית סימנה לי תנועה של נשיקה . "תודה לך . נתראה בחוץ ....
אל הספר