226 תמי פולק התחלתי את עבודתי כמטפלת בסביבות גיל ,40 אחרי לימודי אמנות פלסטית בבצלאל, חיים של ציירת ואמהות לשני ילדים . מתוך שדות משמעות אלה חשבתי על האפשרות לעסוק בטיפול בכלל ובילדים בפרט . במהלך התואר הראשון בעבודה סוציאלית למדתי מעט מאוד על טיפול בכלל, וממש כלום על טיפול בילדים, אך בהחלט ידעתי דבר או שניים על החיים עצמם, על בני האדם ועל התפתחות תקינה של ילדים צעירים . בצירוף מקרים מוחלט, מיד עם סיום הלימודים התחלתי לעבוד בגני תקשורת . באותם ימים הגיעו לגנים רק ילדים בתפקוד נמוך מאוד ואני מצאתי את עצמי בחדר הטיפול עם ילדים פגועים בכל היבט אפשרי, זרים ומטלטלים מעבר לכל דמיון, נוגעים ללב החשוף ביותר ומגייסים ברמה של טיפול נמרץ . עם הרקע התיאורטי הדל באופן מביך שהיה ברשותי, קרסתי מכל אזור נוחות . כל שפה שידעתי התנפצה לרסיסים בלתי ניתנים לשימוש . שהיתי בעיקר באזורים הישרדותיים, אך למרות ההלם, הייתי מרותקת, פתוחה לחבור לדחף עצום להתחיל להתמצא במופע המתרחש — סביבי, מול עיניי . לא אתי ? אולי כן אתי ? הייתי מוכנה לשתות את האוקיינוס הפסיכואנליטי גם אם אני מצוידת רק בקשית, ולצד המפגש הקליני עצ...
אל הספר