166 חמש פגישות ועוד אחת האם אני סותר את עצמי ? בסדר . אז אני סותר את עצמי . אני עצום . אני מכיל ניגודים . אבל פרוסט — בניגוד לוויטמן שאת שורותיו ציטטתי מתוך הזיכרון — לעולם לא היה אומר על עצמו, שהוא "עצום" . גם ה"אני" המדבר בשיריו שונה שוני יסודי מזה של קודמו הדגול . "אך לי יש הבטחות עוד למלא / ועוד מילין הרבה עד שאישן" . אולי נאמר כי ההבדל הוא זה שבין האני המודע לכך שעליו עוד למלא הבטחות, לבין זה היודע שכבר מילא אותן . פרוסט היה המשורר הלא-ישראלי הראשון שהכרתי . ואינני מתכוון להיכרות מתוך קריאה אף על פי שבעת שפגשתי בו כבר קראתי הרבה בשיריו, אולי מבלי לעמוד על מלוא גדלותם, כפי שהיא נראית בעיניי היום . היה זה בירושלים של שנות החמישים המוקדמות . פרוסט ביקר אז בישראל שזכתה זה לא מכבר בעצמאותה, במסגרת סיור של רצון טוב בכל רחבי העולם . לצורך זה קיבל, אם זיכרוני אינו מטעני, מעמד של שגריר נודד, להבדיל משגריר תושב . וכך עמד האיש הקטן, הקטנטן, החייכני, המקריח ( ליתר דיוק כבר היה אז קירח למדי ובכל זאת הוא זכור לי כאפור שיער ) לפני קבוצה לא גדולה של מורי ותלמידי החוג לאנגלית של האוניברסיטה העברית...
אל הספר