הנשיות הגואלת בשירת ביאליק

הנשיות הגואלת בשירת ביאליק | 313 כמשהו מסוכן, לעיתים דמוני, שעלול לפגום בקדושה ובטוהר של הגבר, ולכן יש לדחות אותה . האהבה הרומנטית הגורמת לדבקות הגוף והנפש של האוהבים ב״עם דמדומי החמה״ היא מסוכנת עוד יותר מההתעוררות המינית החשופה, כי היא מייצרת אשליות של רוחניות, טוהר וקדושה . בשירי הנעורים של ביאליק אהבה לא מסוכנת היא רק אהבה נטולת מיניות ( ״מלכת שבא״, ״הקיץ״, ״לכי דודה״ ) או דחף ארוטי המשאיר את הגבר במצב נפש קליל ולא מחויב ( ״בשל תפוח״, ״נושנות״ ) . לעומת זאת, בשורה של שירים שנכתבו בשנים 1902 – 1905 מסתמן שינוי מעניין : האהבה מצטיירת בהם, גם בגילוייה המיניים וגם אם היא מחוץ לנישואין, כישות שיש בה מן הקדוּשה . ברוב השירים הללו הדמות הנשית או האהבה עצמה מצטיירת כישות אלוהית המתבקשת להתגלות ולהביא למשורר גאולה . קבוצת שירים זו כוללת את השירים ״בת ישראל״, ״אייך ? ״, ״ואם ישאל המלאך״, ״קומי צאי״ ו״הכניסיני תחת 2 כנפך״, ואת שתי הפואמות ״הבריכה״ ו״מגילת האש״ . ב״איֵך ? ״ ( סיון תרס״ד ) , למשל, קורא המשורר לאהובה : ״היגלי נא ומהרי בואי, בואי / אלי מחבואי ; / ובעוד יש גאולה לי – צאי וגאלי / ו...  אל הספר