"למדוד את השטח המת": טראומה ופואטיקה בשירתו של דן פגיס

יוחאי אופנהיימר 22 גם שמעון זנדבנק אינו מתייחס במפורש לשירת השואה של פגיס, אך גישתו בעיקרה פסיכו - פואטית : הוא מדבר על מטענים של זעם וחרדה שפגיס כמשורר מנסה לעמעם, 4 ומציע לקרוא את שירתו כמכילה בין השאר "סימפטומים של אישיות חבולה" או "שיתוק פוסט - טראומטי" . 5 פגיס תרם מצדו לקריאת שירתו כעומדת בזיקה לביוגרפיה האישית והקולקטיבית . באחד מקטעי הפרוזה המאוחרת שלו הוא כותב מעין מכתב לאביו המת : הרי רשת החרדה והמצוקה והעלבון, הרשת הזאת רק חלליה הם עניינים קטנים כביכול, ענייני עבודה או ספרים או יחסים עם אנשים של עכשיו, אבל חוטי הרשת וקשרי קשריה הם אותו המוות ואותם היסורים [ . . . ] . הריהם מלווים אותי יום יום . בכל ערוגת פרחים מלבנית אני רואה קבר הרוגים המוני שקושט לאחר זמן, אפילו בשטיח בחדר, אפילו ב — ומה עוד אני צריך לומר ? אתה, לפחות, מעולם לא ירדת כך . ראית אותי, חשבתי שהתעלמת ממני ( גם הצלחתי להחביא את החרדות לפחות עשר—שתים - עשרה שנים אפילו מפני עצמי, זה פרץ רק אחרי אייכמן ) ( עמ' 368 ) . 6 בסיטואציה בדיונית זו, שבה מאשים הכותב את אביו על התעלמותו מגורלו במשך שנים רבות, על נטישתו כילד,...  אל הספר