הסיפור המקראי העניק לנו את דמותה של אשת לוט הקפואה כנציב מלח, המשמשת מושא השלכתי ועמוד תווך המנקז לתוכו את העיסוק בהבטה אסורה בכלל ובהבטה אחורה בפרט . כך נשתמרה אשת לוט בשפה ובעולם התרבות והרוח כדמות המייצגת שאלה קיומית נצחית . במאמרו "המבט לאחור : אשת לוט, קפקא, בלאנשו" עוסק שמעון זנדבנק 1 במורכבותו של האיסור להביט לאחור : העובדה שעינינו קבועות בחזית הראש ואין לנו עיניים בעורף, מסמנת את מה שמאחורינו כתחום של מה שחומק מן ההכרה ועל כן הרה אסון ולגלוגים . העובדה שאנחנו הולכים קדימה ולא אחורה, מסמנת אותו כתחום של המוקצה ומושלך אחרי גו, אם כי גם של הזנוח והמעורר געגועים . המבט לאחור מבקש אפוא לתפוס את החומק, אבל גם לחזור אל העזוב ולסגת אל הנחשל . הוא משלב סקרנות וגעגועים, חרדה מפני הבלתי-ידוע ורגרסיה אל העבר . בנסיגה אל העבר עלול אדם ללכת לאיבוד, אלא אם כן ישוב ויפנה את ראשו קדימה . אבל אם יפנה את ראשו קדימה בלי להחזיר אותו לאחור, יאַבד את שורש הילוכו קדימה, את האימפולס הבראשיתי של קיומו . התנועה אחורה עוצרת את התנועה קדימה, אבל היא שמפרנסת אותה מלכתחילה . בניסוח פרדוקסלי : מה שאינו מאפשר ...
אל הספר