בתוך חושך עד־כלות או חשכת החידלון המוחלט

230 עפרה אשל לכוד נפשית בהתמוטטות כמצב אסון אל-זמני וחסר מיקום, איננו ומתקיים תמיד, ששורשיו בעבר ש"קרה ולא נחווה" . במילים הייחודיות של ויניקוט : "ההתמוטטות כבר קרתה [ . . . ] אך אי אפשר לזכור משהו שלא קרה, ודבר זה של העבר לא קרה עדיין משום שהאדם לא היה שם כדי שזה יקרה לו" ( ,1963 עמ' ,296 ההדגשה שלי ) . במאמר "הפסיכולוגיה של השיגעון" ויניקוט מציע תמונה מורכבת עוד יותר — החוויה קרתה, נחוותה להרף עין ולא נחוותה : "היה לכן שבריר שנייה בו נחוותה אימה מפני שיגעון, אך חרדה ברמה כזו היא בלתי-ניתנת-לחשיבה . עוצמתה עולה על כל תיאור, והגנות חדשות מתארגנות מיד, כך שבפועל השיגעון מעולם לא נחווה . אולם, מצד שני, השיגעון היה עובדה פוטנציאלית [ . . . ] אם השיגעון או התמוטטות ההגנות המקוריים היו נחווים, הם היו כאובים במידה שלא-תתואר, קשה אף יותר משורת מצבי חרדה פסיכוטית" ( ,1965 עמ' ,127 ההדגשה שלי ) . מתוך כך, ייסורי ההתמוטטות או השיגעון המוקדמים, הבלתי ניתנים לחשיבה, שכבר התרחשו אך לא יכלו להיחוות, הופכים לאזורים "לא-חיים" בנפשו של האדם ( , unlived אוגדן, 2014 ) ו"לא-נחלמים" ( undreamt , אוגדן, 200...  אל הספר