200 שלומית ידלין-גדות אמונו הדל של לוין ביכולת לכונן ולתחזק סובייקטיביות אנושית ( לאור, 2010 ; עפרת, 1975 ) . ההסכמה השנייה עוסקת בהעדר הכואב של אהבה על בימת מחזותיו . האהבה נעדרת, ואת מקומה תופסים מופעי פרברסיה ומכלול מופעי אכזריות בין האדם לזולתו, כמו מדגימים את עליונותו של דחף המוות על דחפי החיים ( אופנהיימר 1991 ; נגיד 1998 ) . אל מול הסכמות אלה, אציג קריאה של המחזה אשכבה אשר מנסחת אפשרויות הן לכינון סובייקטיביות והן ליצירת קשרי אהבה . לא אהבה "פרוידיאנית" שבשיאה המתווה ההטרו-נורמטיבי וסיפוק אופטימלי, אלא אהבה "לאקאניאנית", שבה נמצאת בשני סובייקטים היכולת להעניק זה לזה את מה שאין להם, לכונן את עצמם ו"לעשות להם שם" . המחזה אשכבה, כפי שמעידה תת הכותרת של שמו, נבנה מתוך שלושה סיפורים של אנטון צ'כוב ושאל מתוכם מקטעים שלמים כלשונם . האופנות הבין-טקסטואלית של המחזה מדגישה את המודעות העצמית הגבוהה של לוין בכתיבתו ואת המשמעות הרגשית של הכרעותיו במהלכה . אופנות זו מטשטשת את הגבולות המלאכותיים המתיימרים להפריד בין טקסטים יחידאים, בין מקור להעתק, בין יוצר ליוצר, בין אדם לאדם . כובד משקלה במחז...
אל הספר