190 דנה אמיר אגדה, יסודות סוריאליסטיים, האופייניים לסיפורי אגדה, אינם מחוללים בקורא או בצופה מועקה . לעומת זאת, כשיסודות מז'אנר אחד פולשים באופן בלתי צפוי לתוך ז'אנר אחר ( יסודות סוריאליסטיים פולשים, למשל, לתוך מה שנראה כטקסט המבוסס על עיקרון המציאות ) , המועקה האלביתית משתלטת . חנוך לוין מחולל במובנים רבים את סוג המועקה הזה במחזות שלו . הוא מערב יסודות סוריאליסטיים עם ריאליסטיים, מאתגר שוב ושוב את גבולות הז'אנר הפנימי של הטקסט ( הופך, למשל, מונולוגים של קינה למונולוגים קומיים ולהפך ) , ולמעשה חותר באופן אלביתי תחת כל תחושה של התמקמות או אוריינטציה . לכאורה, לאורך המחזות שלו, שאשכבה הוא אולי המצמית שבהם בהקשר הזה, שם חנוך לוין ללעג ולקלס את כל מה שהפסיכולוגיה והפסיכואנליזה רואות בו מלאכת קודש : עבודת האבל, מלאכת עיבוד האובדן . עבור לוין עבודת האבל אינה דרך להתמודד עם המציאות הטראומטית אלא סוג של אחיזת עיניים . במובן זה הוא ממיט על הצופים שלו חורבן כפול משום שהוא נוטל מהם בו זמנית את היכולת להכחיש את המציאות ואת היכולת להתאבל עליה . ובתוך כך, וזה אחד הפרדוקסים הגדולים של יצירתו, המחזות ...
אל הספר