138 מירב רוט הישנה של האדם, למקום שבו כל אחד שהה פעם ובראשונה" ( עמ' 77 ) — דהיינו לאיבר המין של האם, שממנו בוקע לחיים כל בן אנוש . מאידך גיסא, חיינו מלווים ביסוד הזר המצפה לכולנו — של סופיות החיים ( כדברי לוין לעיל : "מזכיר לנו : כך ייראה אם ימות" ) , וזו הכרה שכאשר היא פורצת אל התודעה היא מערערת את תחושת הרצף וההמשכיות שנלווית לה אשליית נצחיות לנו ולאהובינו . במילים אחרות, פריצת המודחק והמוכחש כאחד — אם של המיניות האמהית ואם של המוות וגילומיו החלקיים בחיים ( כמחלה וכשיבוש ) — מעוררת את תחושות האלביתי לחיים . פרויד מציג במאמר שלושה רגעים פרדיגמטיים לחוויית האלביתי : בטיול לאיטליה שבות רגליו ונושאות אותו לרחוב שבו זונות מציגות עצמן לראווה בחלונות, והוא נכלם בהבנה שהלא-מודע מפגיש אותו עם כמיהה זרה הפועלת מתוכו ; כפילויות או חזרות שרירותיות של סימן שאין לנו הסבר להן ( למשל, הופעת אותה ספרה, נניח ,62 ברצף : על בית, קרון רכבת, ועוד ) ; ורגע מכמיר לב שבו הוא ישן בקרון רכבת, וברגע לילי אחד, הקרון מיטלטל, ולהרף עין נדמה לו שנכנס לתאו בטעות איש זקן עטוף מצנפת לראשו, עד שבחלוף רגע הוא מבין שהאי...
אל הספר