איך מייצרת המדינה אוכלוסיות 'נזקקות'/ ב'סיכון' ומי מרוויח מה'עזרה' שלה?

ההתפכחות : מאבקה של קרן על בתה הפעוטה 77 למונופול של המדינה על דאגה, תוך כדי שהוא נהיה, לא פחות חזק, אלא חזק באופן יותר מקיף ( שם, 53 ) . כלומר באמצעות 'עזרה' המדינה מוסיפה כפייה על האלימות שהיא מפעילה באופן לגיטימי . כפייה, כך משתמע, אינה מתיישבת עם 'עזרה' . מנגנוני הרווחה אינם יכולים 'לעזור' לאנשים / קבוצות במצוקה מפני שבעיקרו של דבר הם פועלים כמערכות ביורוקרטיות לתיווך בין האזרח למדינה, מערכות המטפחות את האינטרסים של עצמן תוך כדי צבירת כוח . ארגון רווחה, שהוא ארגון ביורוקרטי במהותו, מייצר בהכרח יחסי כוח-תלות בין פקידים / פרופסיונלים נותני שירותים לבין קליינטים מקבלי שירותים . עבודתו של עמנואל מרקס ( 1976 ) , על יחסי התלות המתפתחים בין פקידים המרכזים בידיהם משאבים חיוניים לתושבים בעיירת עולים, ועבודתו של דון הנדלמן ( 1998 ) , על התלות ההדדית בין עובדים סוציאליים לקליינטים שלהם בלשכת רווחה לאורך חמש-עשרה שנים, ממחישות היטב טיעון זה . מדינת הרווחה הישראלית היא במהותה ביורוקרטיית רווחה ( הרצוג, 1996 ) . האידיאולוגיה של ביורוקרטיית הרווחה מדגישה מאוד 'סיוע', 'קידום', 'שיקום' וכדומה של נז...  אל הספר