] 59 [ "ל שאלת היהוד ים" בפני עצמו, ושני היבטים בולטים בהם לעין : ראשית, הביקורת הקיצונית על היהדות בחלק ב של "לשאלת היהודים" נעדרת מהם לחלוטין, והוא לא חוזר עליה ; שנית, מרקס הזכיר בחיוב, ובפירוט מסוים, כמה מבני הפלוגתה היהודים של באואר ( גוסטב פיליפסון, שמואל הירש, גבריאל ריסר ) . הוא צידד בהשקפותיהם וכינה אותם "יהודים ליברלים ורציונליסטים" . מרקס כבר חי בגלות בפריז בעת ההיא והספיק להתוודע לתנאי החיים בצרפת, והוא הרחיב את היריעה ונגע בטיעונו ביהודי צרפת . הוא יצא מעורו כדי לתמוך בעמדותיו של המנהיג היהודי הצרפתי אדולף כרמייה, מייסד חברת "כל ישראל חברים", אחד הארגונים היהודיים המודרניים חוצי-הגבולות הראשונים . הטיעון הכללי שהעלה כאן מרקס נגד באואר ובעד האמנציפציה של היהודים דומה לזה שהציג בחלק א של המאמר המקורי, כלומר שבאואר, בשוללו מן היהודים זכויות אזרחיות ואזרחות, שיקף אנטי-יהודיות נוצרית תאולוגית מסורתית . מרקס ציטט מתוך הסכמה את טענתו של פיליפסון, ולפיה באואר ראה לנגד עיניו "מדינה פילוסופית אידיאלית" והתעלם מן העובדה שבשאלת הזכויות האזרחיות של היהודים יש לטפל בהקשרה של החברה הקיימ...
אל הספר