דת ואופיום

] 50 [ קרל מרקס היסטוריזציה זו של תופעות הדת היא בגדר צעד חשוב במהלכו של מרקס מן התאולוגיה הביקורתית של פוירבך ( ואחרי כן של סרן קירקגור ) לעבר ביקורת חברתית מעוגנת בהיסטוריה . ומרקס סיכם זאת ברוב עוצמה : היגון הדתי הוא בעת ובעונה אחת ביטויו של היגון המציאותי יחד עם מחאה נגד היגון המציאותי . הדת היא אנחתו של יצור מדוכא, יגונו של עולם ללא-לב כשם שהיא נפשן של נסיבות ללא-נפש . היא האופיום של העם [ שם ] . מה שעובר כאן בבירור הוא הזדהות רגשית עם סבלו של האדם הדתי, ולא לעג לו : הדת היא ביטוי של מצב הסבל האנושי ובה בעת מחאה נגד סבל זה ; אין זו רק הסכמה שבשתיקה לסבל שגוזר האל לכאורה על האדם אלא גם מחאה נגד סבל זה . אנשים המבקשים נחמה בדת אינם רק נפשות אומללות שהולכות שולל אחר רשויות כנסייתיות או פוליטיות ציניות : אופיום עשוי שלא להיות תרופה השמה סוף לכאב, אבל הוא בהחלט משכך אותו ויש לקבלו ולכבדו . עם זאת, חשיבה דתית היא גם מחאה אל מול המצב האנושי : "ביסודו של דבר אין ביקורת הדת אלא ביקורת עמק-הבכא שהדת משמשת לו הילת-קדושים . [ . . . ] ביקורת השמים הופכת לביקורת עלמא הדין" ( שם, עמ' 65 – 66 ) ....  אל הספר