ימים ספורים לאחר שמת האב חרקים היו מרפרפים בבית ואנחנו ראינו אותם כרטיטות מרמזות . האוויר, בין אלה שנותרו בחיים לבין עומק העולם, היה לאזור מבשר . כל חרק שהופיע, גם לו הקטן ביותר, היה לאות מתווך - בלדר של בדידות - ואנחנו הפכנו באחת, בעל – כורחנו, למפרשים הרשמיים של העולם הבא, קוראי המכתבים . ( רועי כספי ) 289 323 אין הספר הזה אלא ראשית דברים, שהרי עולם החרקים הוא - כדברי מישלֶה - אינסוף חי . עיקר מה שאפשר לומר על חרקים הוא שאיננו יודעים אותם ולא נדע לעולם . נבוקוב ניתח אינספור פרפרים באזמלו אך את סוד הפרפר אי אפשר לגלות מבעד לחתך או למיקרוסקופ . עניינו של הספר, כפי שנרמז במוטו מאת אמיר מנשהוף שבראשיתו, הוא ב״שְׁמוּעוֹת עַל – אֵל מַרְבֵּה שֵׁמוֹת״ . אינסוף חי : הדעת נותנת שהאינסוף והחיים צריכים להיות הנושאים המובהקים של השירה, הספרות והאמנות . האם יש קשר סמוי בין מיעוט החרקים בספרות לבין מצב ההכחדה שהם נתונים בו ? האם היה מצב ההכחדה הזה אפשרי אילו היינו חיים לצד החרקים כשכנים מילדותנו, ולא מגרשים אותם מהעולם ומהזירה של החשוב, זירת הספרות ? אולי על האינסוף החי לא ניתן לכתוב יותר משירה קצר...
אל הספר